תובנות

‏לפני 10 שנים, קיבלתי את אחת ההחלטות הכי מטומטמות, חכמות ואימפולסיביות בחיי וטסתי לברנינג מן. בלי לתכנן, להיערך, להתכונן, ובעיקר לבד. מה כבר יכול להיות, אני אדם חברותי. אסתדר. חשבתי שאני טס לאילת בינתחומי, והגעתי לשבוע שטח של רובאית 13 גולני, כאשר כל מה שיכל להשתבש, השתבש, מעמיד אותי מול החלטות ומבחנים. אני שלא עשיתי קמפינג בחיי, מעביר יום שלם בוולמארט, רק כדי לשכוח את השקית עם האוהל ושק השינה, בשבוע שהטמפרטורות בו נעו בין אפס מעלות בלילה לארבעים מעלות ביום, כולל ארבעה ימים רצופים של סופת חול. ברן שזכה לכינוי הברן שלא סופרים, מרוב שהתנאים בו היו מאתגרים. ואני, באוהל שאנשים נחמדים נתנו לי במתנה. אוהל ציוד בלי יתדות שיכולתי לשהות בו רק בתנוחת עובר מרוב שהוא היה פצפון. לא נורא. גם ככה קפוא בלילה. ביום הראשון, סידרתי את כל הבגדים בארונית מגירות שקניתי. את זה לא שכחתי, כן. שיהיה לי מסודר ונוח. רק כדי לחזור אחרי כמה שעות, ולגלות שכל השידה מלאה בחול, כאילו מישהו לקח את חפירה והכניס לכל מגירה ומגירה בנדיבות. הסתכלתי מסביב, חשבתי שמישהו מסתבלט…

כתבה חמודה בYnet על ספר שכתבתי – איך לתקן לב שבור (ולחזור לאהוב)

חובה למי שאוהב לאהוב, מתמודד עם פרידה, מכור לרומנטיקה או מחפש אהבה או מבצע כי יש עכשיו הנחה באתר www.levshavur.com

לכתבה המלאה ב־Ynet

את המשפט שבוז'י אמר בפגוש את העיתונות ערב הבחירות בשנת 2015 אני לא אשכח בחיים. לא עזרה העובדה שאחרי שנים בליכוד, עברתי צד רק כדי לחטוף בראש בקמפיין שהיה אמור להיות שיא קריירה. זה משפט שקבר קמפיין שלם. והנה. הוא סוג של נאמר שוב.

יש שני מרוויחים מהאיחוד המחודש של בנט ולפיד, וזה לא הם. אם יש משהו שנתניהו טוב בו זה קמפיין. הוא לא יוצא מ MODE בחירות וקשה להתמודד עם מקצוענות כזאת. אפילו שהוא חוזר על עצמו כל קמפיין, כמו עלילה של סרט דיסני או ג'יימס בונד. ועדיין. מביס את כולם. מתמודד מול שער ריק.

לכן, אם אלה תנאי הפתיחה, צריך לשמור כוחות ולרכז מאמץ. להתמקד בתשתיות, להפריח עפיפוני נפץ, ולחכות להכרזה רשמית לבחירות לפני שמסתערים. בטח עם מהלך שאמור לטרוף את הקלפים, ולייצר מומנטום. אבל כמה אפשר להחזיק מומנטום מול ראש ממשלה מכהן. חשבון פשוט.

בדיוק כמו מתמטיקה של שותפות. 1+1 צריך להיות שווה שלוש. השותפות הזאת שווה אפס.

אז ברכות לנתניהו ואייזנקוט המרוויחים הגדולים של האיחוד. שמרו כוחות להכרזה. השניים האלה יגיעו עם הלשון בחוץ.

בכל מקרה, האיחוד המעניין של היום הוא היועץ המסור של נתניהו בעשור האחרון, עפר גולן, שחוצה את הכביש ועובר לעבוד עם איתמר בן גביר. אני למדתי שקמפיין משחקים תשעים ימים ובסוף ביבי זוכה

או איך אפשר לערער את נתניהו.

אתחיל מאנקדוטה. בעבודתי עם מפלגת הליכוד, ברגע שהיתה הכרזה חשובה או אירוע, כל חברי הכנסת והפעילים היו מקבלים להדהד את המסר. אף אחד לא שואל שאלות, כולם מבצעים. אפשר לקרוא לזה דף מסרים או בוטים, אבל כך נהוג וככה מנצחים.

בשמאל, זכור לי אירוע בו קידמנו מצע כלכלי שכתב אחד פרופסור מנואל טרכטנברג. ביום הפקודה, ביקשנו מחברי כנסת ופעילים להדהד, ובמשך שלושה ימים התנהל דיון ערכי האם ראוי, מה אפשר לשפר, מה כדאי להסיר, למה לא שיתפו אותי, איך יגיב הקהל הזה, מה יחשוב הבוחר ההוא. אף אחד לא שיתף. ככה מפסידים.

אז נתניהו. הנה כמה תובנות ורעיון.

לרדת לחיי משפחתו, לתפור תיקים או לצעוק רק לא ביבי – לא עובד. אפילו מחזק.

לזכור שהוא לא אוהב מספרי שתיים. תכונה משותפת כמעט לכל מנהיג. לא מתוך מפלגתו (אף פעם אל תגיע למקום ראשון בפריימריס של הליכוד: כחלון, ארדן, סער. רשימה חלקית), ולא מחוצה לה.

להבין שהאיום הכי משמעותי על נתניהו הוא לא האיחוד של בנט לפיד, אלא הפופולריות של בן גביר שיכולה להיות מתורגמת לזליגה של תומכי ליכוד. כאלה שמאוכזבים מהניהול המיניסטריאלי הכושל, שמחפשים פתרון ימני יותר, שמאמינים ששלושים שנה בשלטון זה מספיק או כאלה שחושבים שצריך לאתגר את המלך. קולות מבית, לא של 'סמולנים בוגדים' שיכולים לפגוע באחדות.

אז מה כן? אם נסכם את הנקודות לעיל, במקום שנתניהו יעסוק בחיבור של בנט-לפיד-האחים המוסלמים, להעביר את המאמץ לירי בתוך נגמ"ש הימין. במקום מיליונים על שילוט חוצות של נתניהו בשחור ואדום, לנסות לקדם קמפיין של תומכי ליכוד שעוברים לבן גביר. לייצר תחושה של סחף קולות, כמו קמפיין 'ביבי צריך אריה חזק' של ש"ס ודרעי.

מה השמאל\מרכז\ימין רך מרוויח?

בעבודה נכונה, זה יכול לייצר דם רע שיקדים בחירות, יעודד מעבר מועמדים איכותיים בין המפלגות, להפנות את 'מכונת הרעל' לאפיקים אחרים ולהחליש את הליכוד בכל משא ומתן קואליציוני עתידי. מי שאוהב את נתניהו או שוקל לבחור בן גביר, ממילא לא יצביע אחרת.

האם זה עיקר הקמפיין? ממש לא. אבל במקום לצעוק רק לא ביבי, נסו לצעוק (בדרכים חכמות) בן גביר המלך. זה יחרפן את המלך האמיתי.

מה משותף לדייטים, ראיונות עבודה וקמפיינים פוליטיים?

לפעמים העצה הכי טובה זה לשתוק.

ההיגיון פשוט. אתה כבר יושב ליד השולחן, אין לך מה להוכיח. מכאן והלאה תקשיב. תן לדייט או למראיין לדבר, לספר, לחלוק. אף אחד לא חזר הביתה ואמר איזה נורא, הקשיבו לי כל הפגישה. זה נכון גם בעולם הייעוץ. תן ללקוח לדבר, לספר, להתלונן, וכנראה בסוף הוא גם ימצא לבד את הפתרון, ויחשוב שאתה גאון.

זה נכון גם לפוליטיקאים. נשמע מוזר. יש לנו תמונה בראש שלהם נואמים בכיכרות מול המונים משולהבים. אבל לא כולם ניחנו בכריזמה, ולחלקם אין משהו חדש להגיד. אז לפעמים האסטרטגיה הכי טובה היא לשתוק. לתת ליריבים לדברר את עצמם עד שיישחקו, יעשו טעויות, או יפלטו שטויות שייצרו להם נזק. מי אמר יאיר גולן?

אם אתה בשלטון, תן למעשים לדבר. אם אתה שואף לשם, תן למסתוריות לעבוד בשבילך. זה מאפשר ליותר בוחרים להשליך עליך את הציפיות שלהם. ברגע שדיברת, צמצמת את הקהל.

שתיקה גם מלחיצה את מי שחולק איתך קהל בוחרים. הם מתחילים לירות לכל הכיוונים כדי למשוך תשומת לב, בזמן שאתה נראה ממלכתי ושקול.

נתניהו הבין את זה מזמן. הוא יכול למלא פיו מים מול התקשורת הישראלית, לסרב לעימותים (מאז הפיאסקו מול איציק מרדכי), ואז לתת בליץ ראיונות שלושה ימים לבחירות.

אסטרטגיה מושלמת לבנט שלא מסוגל ומומלצת לאייזנקוט שהוא לא בדיוק חיית תקשורת או נוטף כריזמה. בפוליטיקה שתיקה יכולה להיות שווה זהב. או מנדט

זוכרים שהלכנו לישון עם פרס והתעוררנו עם ביבי? בתחילת קמפיין הבחירות, הסקרים חזו פער דו ספרתי, וקרוב למועד הבחירות אחוזים בודדים לטובת פרס. כלומר, הערך האמיתי של סקר אינו בניחוש המנצח, אלא בזיהוי מגמה. סקר הוא לא כדור בדולח, אלא משקף תמונת מצב של רגע נתון, וכולל טווח טעות.

הבעיה מתחילה כשסקר מפסיק להיות כלי מדידה והופך לכלי השפעה.

למשל אם בוחר רואה שמפלגה לא עוברת אחוז חסימה או לא רלוונטית לקואליציה, הוא יכול להצביע טקטית למפלגה אחרת כדי "לא לבזבז קול" או להצטרף לצד המנצח (bandwagon או Strategic Voting). הסקר בעצם משנה ומעצב את ההחלטה למי להצביע.

בעיה אחרת הם סקרים שמטרתם אינה איסוף נתונים אלא צביעת קהלים, בדיקת בלון ניסוי או שתילת מסר פוליטי דרך ניסוח שאלות מנחות (push polling). למשל, האם אתה תומך בכוונה לשריין את יאיר נתניהו ברשימת הליכוד, או האם אתה תומך בכוונתו של אייזנקוט להקים קואליציה עם מפלגות מוסלמיות.

לכן, יש מדינות שאוסרות פרסום סקרים שבוע או שבועיים למועד הבחירות ובישראל מתום יום השישי שלפני פתיחת הקלפיות.

אז סקרים מקולקלים או שאנשים משקרים?

שתי התשובות נכונות, וזה נוגע בפסיכולוגיה של קבלת החלטות.

יש אנשים שעונים מה שהם חושבים שנשמע "טוב" (הטיית רצייה חברתית), אבל בקלפי אין מי שרואה מה הם מצביעים, אנשים שלא רוצים להודות או מתביישים בבחירה שלהם (Shy Tory factor) או אנשים שמחליטים בימים האחרונים ואפילו מאחורי הפרגוד עצמו.

יש עוד המון תיאוריות ומודלים בתחום הזה ממש.

מה יקרה אם נחייב את חברות הסקרים וערוצי הטלוויזיה לשים כסף על התוצאות שהן מציגות?

לפי הסקרים בבחירות 2024, נראה שטראמפ לפני הפסד, אבל כתבתי כאן שהוא ינצח. למה? חז"ל אמרו Put your money where your mouth is, אז הסתמכתי על פולימרקט. הרעיון שמשתתפים מסכנים כסף מייצר תמריץ שונה לחלוטין מדיווח סתמי בסקר. אבל גם שם יש הטיות של אינטרסים וכסף גדול.

אז מה עושים?

לומדים לקרוא נתונים בעין ביקורתית, לזהות הטיות ולקבל החלטות מושכלות. רוצים לדעת איך לסנן רעשים ולקבל החלטות טובות יותר?

אחד הדברים שיכולים לבוא טוב (לפעמים גם רע) בקמפיינים פוליטיים הוא שבחדר אחד יושבים יחד מנהלי שטח, אנשי פרסום, דוברות, סוקרים ויועצים פוליטיים. כולם יכולים להביע דעה.

גם בנושאים שאינם בתחום הישיר שלהם. ובלי עין הרע אלה אנשים שיש להם מה לומר. מנהל השטח יכול להעיר על קופי, הסוקר להציע רעיון לסרטון, והדובר לערער על האסטרטגיה.

שוק חופשי של דעות, אבל בסוף הקמפיינר מחליט ונושא באחריות. בדרך מותר לזרוק רעיונות ולשנות כיוון בלי פחד.

גם יצא לי לעבוד בקמפיינים או לייעץ לארגונים, בהם אנשים פחדו להביע דעה שנשמעה לא שגרתית, כי פחדו לטעות. חששו שיגידו שהרעיון שלהם לא טוב או מטופש. זאת היתה רוח המפקד או התרבות הארגונית. על הפנים.

קמפיינר או מנהל צריך לעודד רעיונות פחות שגרתיים, לאפשר לעובדים להעז, גם במחיר של טעות, ולקחת עליה אחריות. למה? כי הפחד הזה לא נשאר בחדר הדיונים. הוא הופך לדפוס קבלת החלטות. בחירה לא במה שהכי טוב לארגון, אלא במה שהכי בטוח אישית לעובד אם משהו ישתבש.

לקריאה נוספת: סליחה, טעיתי: איך תרבות ארגונית שלא מפחדת מטעויות מסייעת לצמיחה — על קבלת החלטות מתגוננת והטיות קוגניטיביות שגורמות לארגונים שלמים לשחק בונקר.