תובנות

אסטרטגיה, קמפיינים, פוליטיקה וקבלת החלטות.

ברנינג מן, אגו והחלטות

‏לפני 10 שנים, קיבלתי את אחת ההחלטות הכי מטומטמות, חכמות ואימפולסיביות בחיי וטסתי לברנינג מן. בלי לתכנן, להיערך, להתכונן, ובעיקר לבד. מה כבר יכול להיות, אני אדם חברותי. אסתדר. חשבתי שאני טס לאילת בינתחומי, והגעתי לשבוע שטח של רובאית 13 גולני, כאשר כל מה שיכל להשתבש, השתבש, מעמיד אותי מול החלטות ומבחנים. אני שלא עשיתי קמפינג בחיי, מעביר יום שלם בוולמארט, רק כדי לשכוח את השקית עם האוהל ושק השינה, בשבוע שהטמפרטורות בו נעו בין אפס מעלות בלילה לארבעים מעלות ביום, כולל ארבעה ימים רצופים של סופת חול. ברן שזכה לכינוי הברן שלא סופרים, מרוב שהתנאים בו היו מאתגרים. ואני, באוהל שאנשים נחמדים נתנו לי במתנה. אוהל ציוד בלי יתדות שיכולתי לשהות בו רק בתנוחת עובר מרוב שהוא היה פצפון. לא נורא. גם ככה קפוא בלילה. ביום הראשון, סידרתי את כל הבגדים בארונית מגירות שקניתי. את זה לא שכחתי, כן. שיהיה לי מסודר ונוח. רק כדי לחזור אחרי כמה שעות, ולגלות שכל השידה מלאה בחול, כאילו מישהו לקח את חפירה והכניס לכל מגירה ומגירה בנדיבות. הסתכלתי מסביב, חשבתי שמישהו מסתבלט…

להמשך קריאה ←

אני אשמור על נתניהו מאוחדת 2

את המשפט שבוז'י אמר בפגוש את העיתונות ערב הבחירות בשנת 2015 אני לא אשכח בחיים. לא עזרה העובדה שאחרי שנים בליכוד, עברתי צד רק כדי לחטוף בראש בקמפיין שהיה אמור להיות שיא קריירה. זה משפט שקבר קמפיין שלם. והנה. הוא סוג של נאמר שוב.

יש שני מרוויחים מהאיחוד המחודש של בנט ולפיד, וזה לא הם. אם יש משהו שנתניהו טוב בו זה קמפיין. הוא לא יוצא מ MODE בחירות וקשה להתמודד עם מקצוענות כזאת. אפילו שהוא חוזר על עצמו כל קמפיין, כמו עלילה של סרט דיסני או ג'יימס בונד. ועדיין. מביס את כולם. מתמודד מול שער ריק.

לכן, אם אלה תנאי הפתיחה, צריך לשמור כוחות ולרכז מאמץ. להתמקד בתשתיות, להפריח עפיפוני נפץ, ולחכות להכרזה רשמית לבחירות לפני שמסתערים. בטח עם מהלך שאמור לטרוף את הקלפים, ולייצר מומנטום. אבל כמה אפשר להחזיק מומנטום מול ראש ממשלה מכהן. חשבון פשוט.

בדיוק כמו מתמטיקה של שותפות. 1+1 צריך להיות שווה שלוש. השותפות הזאת שווה אפס.

אז ברכות לנתניהו ואייזנקוט המרוויחים הגדולים של האיחוד. שמרו כוחות להכרזה. השניים האלה יגיעו עם הלשון בחוץ.

בכל מקרה, האיחוד המעניין של היום הוא היועץ המסור של נתניהו בעשור האחרון, עפר גולן, שחוצה את הכביש ועובר לעבוד עם איתמר בן גביר. אני למדתי שקמפיין משחקים תשעים ימים ובסוף ביבי זוכה

להמשך קריאה ←

סיבה 3 מתוך 291 למה השמאל מפסיד

או איך אפשר לערער את נתניהו.

אתחיל מאנקדוטה. בעבודתי עם מפלגת הליכוד, ברגע שהיתה הכרזה חשובה או אירוע, כל חברי הכנסת והפעילים היו מקבלים להדהד את המסר. אף אחד לא שואל שאלות, כולם מבצעים. אפשר לקרוא לזה דף מסרים או בוטים, אבל כך נהוג וככה מנצחים.

בשמאל, זכור לי אירוע בו קידמנו מצע כלכלי שכתב אחד פרופסור מנואל טרכטנברג. ביום הפקודה, ביקשנו מחברי כנסת ופעילים להדהד, ובמשך שלושה ימים התנהל דיון ערכי האם ראוי, מה אפשר לשפר, מה כדאי להסיר, למה לא שיתפו אותי, איך יגיב הקהל הזה, מה יחשוב הבוחר ההוא. אף אחד לא שיתף. ככה מפסידים.

אז נתניהו. הנה כמה תובנות ורעיון.

לרדת לחיי משפחתו, לתפור תיקים או לצעוק רק לא ביבי – לא עובד. אפילו מחזק.

לזכור שהוא לא אוהב מספרי שתיים. תכונה משותפת כמעט לכל מנהיג. לא מתוך מפלגתו (אף פעם אל תגיע למקום ראשון בפריימריס של הליכוד: כחלון, ארדן, סער. רשימה חלקית), ולא מחוצה לה.

להבין שהאיום הכי משמעותי על נתניהו הוא לא האיחוד של בנט לפיד, אלא הפופולריות של בן גביר שיכולה להיות מתורגמת לזליגה של תומכי ליכוד. כאלה שמאוכזבים מהניהול המיניסטריאלי הכושל, שמחפשים פתרון ימני יותר, שמאמינים ששלושים שנה בשלטון זה מספיק או כאלה שחושבים שצריך לאתגר את המלך. קולות מבית, לא של 'סמולנים בוגדים' שיכולים לפגוע באחדות.

אז מה כן? אם נסכם את הנקודות לעיל, במקום שנתניהו יעסוק בחיבור של בנט-לפיד-האחים המוסלמים, להעביר את המאמץ לירי בתוך נגמ"ש הימין. במקום מיליונים על שילוט חוצות של נתניהו בשחור ואדום, לנסות לקדם קמפיין של תומכי ליכוד שעוברים לבן גביר. לייצר תחושה של סחף קולות, כמו קמפיין 'ביבי צריך אריה חזק' של ש"ס ודרעי.

מה השמאל\מרכז\ימין רך מרוויח?

בעבודה נכונה, זה יכול לייצר דם רע שיקדים בחירות, יעודד מעבר מועמדים איכותיים בין המפלגות, להפנות את 'מכונת הרעל' לאפיקים אחרים ולהחליש את הליכוד בכל משא ומתן קואליציוני עתידי. מי שאוהב את נתניהו או שוקל לבחור בן גביר, ממילא לא יצביע אחרת.

האם זה עיקר הקמפיין? ממש לא. אבל במקום לצעוק רק לא ביבי, נסו לצעוק (בדרכים חכמות) בן גביר המלך. זה יחרפן את המלך האמיתי.

להמשך קריאה ←

לפעמים האסטרטגיה הכי טובה היא לשתוק

מה משותף לדייטים, ראיונות עבודה וקמפיינים פוליטיים?

לפעמים העצה הכי טובה זה לשתוק.

ההיגיון פשוט. אתה כבר יושב ליד השולחן, אין לך מה להוכיח. מכאן והלאה תקשיב. תן לדייט או למראיין לדבר, לספר, לחלוק. אף אחד לא חזר הביתה ואמר איזה נורא, הקשיבו לי כל הפגישה. זה נכון גם בעולם הייעוץ. תן ללקוח לדבר, לספר, להתלונן, וכנראה בסוף הוא גם ימצא לבד את הפתרון, ויחשוב שאתה גאון.

זה נכון גם לפוליטיקאים. נשמע מוזר. יש לנו תמונה בראש שלהם נואמים בכיכרות מול המונים משולהבים. אבל לא כולם ניחנו בכריזמה, ולחלקם אין משהו חדש להגיד. אז לפעמים האסטרטגיה הכי טובה היא לשתוק. לתת ליריבים לדברר את עצמם עד שיישחקו, יעשו טעויות, או יפלטו שטויות שייצרו להם נזק. מי אמר יאיר גולן?

אם אתה בשלטון, תן למעשים לדבר. אם אתה שואף לשם, תן למסתוריות לעבוד בשבילך. זה מאפשר ליותר בוחרים להשליך עליך את הציפיות שלהם. ברגע שדיברת, צמצמת את הקהל.

שתיקה גם מלחיצה את מי שחולק איתך קהל בוחרים. הם מתחילים לירות לכל הכיוונים כדי למשוך תשומת לב, בזמן שאתה נראה ממלכתי ושקול.

נתניהו הבין את זה מזמן. הוא יכול למלא פיו מים מול התקשורת הישראלית, לסרב לעימותים (מאז הפיאסקו מול איציק מרדכי), ואז לתת בליץ ראיונות שלושה ימים לבחירות.

אסטרטגיה מושלמת לבנט שלא מסוגל ומומלצת לאייזנקוט שהוא לא בדיוק חיית תקשורת או נוטף כריזמה. בפוליטיקה שתיקה יכולה להיות שווה זהב. או מנדט

להמשך קריאה ←

האם סקרים משפיעים על קבלת החלטות?

זוכרים שהלכנו לישון עם פרס והתעוררנו עם ביבי? בתחילת קמפיין הבחירות, הסקרים חזו פער דו ספרתי, וקרוב למועד הבחירות אחוזים בודדים לטובת פרס. כלומר, הערך האמיתי של סקר אינו בניחוש המנצח, אלא בזיהוי מגמה. סקר הוא לא כדור בדולח, אלא משקף תמונת מצב של רגע נתון, וכולל טווח טעות.

הבעיה מתחילה כשסקר מפסיק להיות כלי מדידה והופך לכלי השפעה.

למשל אם בוחר רואה שמפלגה לא עוברת אחוז חסימה או לא רלוונטית לקואליציה, הוא יכול להצביע טקטית למפלגה אחרת כדי "לא לבזבז קול" או להצטרף לצד המנצח (bandwagon או Strategic Voting). הסקר בעצם משנה ומעצב את ההחלטה למי להצביע.

בעיה אחרת הם סקרים שמטרתם אינה איסוף נתונים אלא צביעת קהלים, בדיקת בלון ניסוי או שתילת מסר פוליטי דרך ניסוח שאלות מנחות (push polling). למשל, האם אתה תומך בכוונה לשריין את יאיר נתניהו ברשימת הליכוד, או האם אתה תומך בכוונתו של אייזנקוט להקים קואליציה עם מפלגות מוסלמיות.

לכן, יש מדינות שאוסרות פרסום סקרים שבוע או שבועיים למועד הבחירות ובישראל מתום יום השישי שלפני פתיחת הקלפיות.

אז סקרים מקולקלים או שאנשים משקרים?

שתי התשובות נכונות, וזה נוגע בפסיכולוגיה של קבלת החלטות.

יש אנשים שעונים מה שהם חושבים שנשמע "טוב" (הטיית רצייה חברתית), אבל בקלפי אין מי שרואה מה הם מצביעים, אנשים שלא רוצים להודות או מתביישים בבחירה שלהם (Shy Tory factor) או אנשים שמחליטים בימים האחרונים ואפילו מאחורי הפרגוד עצמו.

יש עוד המון תיאוריות ומודלים בתחום הזה ממש.

מה יקרה אם נחייב את חברות הסקרים וערוצי הטלוויזיה לשים כסף על התוצאות שהן מציגות?

לפי הסקרים בבחירות 2024, נראה שטראמפ לפני הפסד, אבל כתבתי כאן שהוא ינצח. למה? חז"ל אמרו Put your money where your mouth is, אז הסתמכתי על פולימרקט. הרעיון שמשתתפים מסכנים כסף מייצר תמריץ שונה לחלוטין מדיווח סתמי בסקר. אבל גם שם יש הטיות של אינטרסים וכסף גדול.

אז מה עושים?

לומדים לקרוא נתונים בעין ביקורתית, לזהות הטיות ולקבל החלטות מושכלות. רוצים לדעת איך לסנן רעשים ולקבל החלטות טובות יותר?

להמשך קריאה ←

שוק חופשי של דעות. אחריות אחת על ההחלטה.

אחד הדברים שיכולים לבוא טוב (לפעמים גם רע) בקמפיינים פוליטיים הוא שבחדר אחד יושבים יחד מנהלי שטח, אנשי פרסום, דוברות, סוקרים ויועצים פוליטיים. כולם יכולים להביע דעה.

גם בנושאים שאינם בתחום הישיר שלהם. ובלי עין הרע אלה אנשים שיש להם מה לומר. מנהל השטח יכול להעיר על קופי, הסוקר להציע רעיון לסרטון, והדובר לערער על האסטרטגיה.

שוק חופשי של דעות, אבל בסוף הקמפיינר מחליט ונושא באחריות. בדרך מותר לזרוק רעיונות ולשנות כיוון בלי פחד.

גם יצא לי לעבוד בקמפיינים או לייעץ לארגונים, בהם אנשים פחדו להביע דעה שנשמעה לא שגרתית, כי פחדו לטעות. חששו שיגידו שהרעיון שלהם לא טוב או מטופש. זאת היתה רוח המפקד או התרבות הארגונית. על הפנים.

קמפיינר או מנהל צריך לעודד רעיונות פחות שגרתיים, לאפשר לעובדים להעז, גם במחיר של טעות, ולקחת עליה אחריות. למה? כי הפחד הזה לא נשאר בחדר הדיונים. הוא הופך לדפוס קבלת החלטות. בחירה לא במה שהכי טוב לארגון, אלא במה שהכי בטוח אישית לעובד אם משהו ישתבש.

לקריאה נוספת: סליחה, טעיתי: איך תרבות ארגונית שלא מפחדת מטעויות מסייעת לצמיחה — על קבלת החלטות מתגוננת והטיות קוגניטיביות שגורמות לארגונים שלמים לשחק בונקר.

להמשך קריאה ←

כולם יכולים לדבר. לא כולם צריכים להחליט

מכירים את הישיבות הדחופות? לכל אחד יש מה להגיד, לפעמים מרימים את הקול, מציגים שקפים ונתונים, וכולם מסכימים שהמצב דחוף, בהול וקריטי. ואז מתפזרים, ופתאום מבינים שלא התקבלה אף החלטה. זה קורה כי דיון והחלטה הם לא אותו דבר. הדיון נראה פתוח: אנשים מעלים רעיונות ומציגים הסתייגויות. אבל כשאיש אינו יודע מי אמור להכריע, כל הסתייגות פותחת את הדיון מחדש. השיתוף הופך לזכות וטו, וההחלטה נמרחת עד שהיא נעלמת. קבלת החלטות בצוות דורשת שני דברים. לפני ההכרעה צריך לאפשר לאנשים להביא מידע, ניסיון והתנגדויות. אחרי ההכרעה צריך להיות ברור מי החליט, מה הוחלט ומה עושים עכשיו. דמוקרטיה של דעות אינה דמוקרטיה של אחריות. למה צוותים חכמים מקבלים לפעמים החלטות טיפשיות? יותר אנשים מביאים יותר ידע ונקודות מבט. אבל ישיבה אינה מחברת אוטומטית את כל הידע שבחדר. במחקר קלאסי על קבלת החלטות בקבוצות, גארולד סטאסר וויליאם טיטוס חילקו מידע שונה בין המשתתפים. לכל אדם היה חלק מהתמונה, ורק חיבור המידע היה מאפשר לזהות את האפשרות הטובה ביותר. אלא שבדיון הקבוצתי המשתתפים נטו לחזור דווקא על המידע שכבר היה ידוע לכולם. המידע…

להמשך קריאה ←

יומן החלטות: תבנית קצרה לתיעוד החלטות הנהלה

שלושה חודשים אחרי ישיבת הנהלה, המכירות זוכרות יעד אחד והשיווק זוכר יעד אחר. המנכ״ל בטוח שאושר פיילוט, ומנהל המוצר כבר נערך להשקה מלאה. פרוטוקול הישיבה יכול להיות מפורט ועדיין לא לענות על ארבע שאלות: מה הוחלט, למה, על סמך אילו הנחות ומתי בוחנים את ההחלטה מחדש. יומן החלטות נועד לתת תשובה קצרה וברורה. מהו יומן החלטות יומן החלטות הוא רישום קבוע של החלטות משמעותיות. באנגלית משתמשים במונחים Decision Log או Decision Journal. הוא אינו תמלול של הישיבה ואינו רשימת משימות. הוא שומר את ההחלטה ואת הסיבות שהובילו אליה. יומן מסודר עוזר לארגון: לזכור מה הוחלט גם אחרי שאנשים מתחלפים. למנוע דיון חוזר באפשרויות שכבר נבדקו. להבין אם תהליך ההחלטה היה טוב, גם כאשר התוצאה הייתה מאכזבת. לזהות הנחות וטעויות שחוזרות בהחלטות שונות. למה פרוטוקול ישיבה אינו מספיק פרוטוקול מתעד את השיחה. יומן החלטות מתעד את מה שמחייב את הארגון. בפרוטוקול מופיעות דעות, שאלות, מצגות ומשימות. המידע עשוי להיות חשוב, אבל קשה למצוא בתוכו את השורה שקובעת מה עושים עכשיו. רישום ביומן צריך להיות קצר מספיק כדי שגם אדם שלא השתתף…

להמשך קריאה ←

מודל RAPID: מי ממליץ, מי משפיע ומי באמת מחליט

החלטות צוות אינן נתקעות תמיד בגלל מחסור במידע. לפעמים ארבעה אנשים בטוחים שהם המחליטים, שניים מצפים לזכות וטו, ומי שאמור לבצע את ההחלטה מגלה אותה רק בסוף.

מודל RAPID נועד לעשות סדר בתפקידים סביב החלטה. הוא אינו אומר איזו חלופה לבחור. הוא מגדיר מי מגבש המלצה, מי נותן מידע, מי חייב להסכים, מי מחליט ומי מבצע.

מה פירוש RAPID

המודל פותח ב־Bain & Company וכולל חמישה תפקידים:

  • R – Recommend. האדם או הצוות שמגבשים המלצה מנומקת.
  • A – Agree. מי שחייב להסכים בגלל אחריות מוגדרת, למשל בתחום המשפטי או הרגולטורי.
  • P – Perform. מי שאחראי לבצע את ההחלטה.
  • I – Input. אנשים שמביאים מידע, ניסיון או נקודת מבט.
  • D – Decide. האדם שמקבל את ההחלטה הסופית.

האותיות אינן מתארות את סדר העבודה. בדרך כלל מגדירים את ההחלטה ואת ה־D, אוספים קלט, מגבשים המלצה, בודקים אם נדרשת הסכמה ורק אז עוברים לביצוע.

התפקיד החשוב ביותר הוא D אחד

כאשר יש שני אנשים שמחזיקים בזכות ההכרעה, אין באמת הכרעה. מחלוקת עולה מיד לדרג גבוה יותר או חוזרת שוב לדיון. לכן ברוב ההחלטות רצוי לקבוע D אחד.

ה־D אינו חייב להיות האדם הבכיר ביותר. הוא צריך להחזיק בסמכות המתאימה, להבין את ההקשר ולהיות מוכן לשאת באחריות. אם כל החלטה מגיעה למנכ״ל, הארגון נעשה איטי והמנהלים שמתחתיו אינם מפתחים שיקול דעת.

קלט אינו זכות וטו

אנשים שמוגדרים כ־I צריכים לקבל הזדמנות אמיתית להביא מידע ולהצביע על סיכונים. הממליץ והמחליט צריכים להקשיב להם, אך אינם חייבים לקבל כל עמדה.

A הוא תפקיד מצומצם יותר. נותנים אותו רק כאשר קיימת סיבה אמיתית לעצור את ההחלטה, כמו חובה משפטית, רגולציה או סיכון מקצועי ברור. אם כל סמנכ״ל מקבל A, הארגון חוזר למעשה להחלטה פה אחד.

גם מי שמבצע צריך להיות בתמונה

ארגונים נוטים להזמין את אנשי הביצוע רק אחרי שהמצגת אושרה. אז מתברר שאין כוח אדם, שהמערכת אינה תומכת בתהליך או שלוח הזמנים אינו אפשרי.

מי שמוגדר כ־P צריך לתת קלט לפני ההחלטה, גם אם אינו ה־D. האחריות לביצוע אינה סמכות לבחור את הכיוון, אבל היא מחייבת לבדוק שההחלטה ניתנת לביצוע.

דוגמה מהשקת מוצר

חברת תוכנה מתכננת להשיק מוצר חדש ללקוחות גדולים.

  • מנהלת המוצר היא R ומגבשת המלצה על היקף ההשקה והמועד.
  • מכירות, שירות לקוחות ואבטחת מידע הם I ומביאים תחזיות, משוב וסיכונים.
  • היועץ המשפטי הוא A רק בנושאי פרטיות ותנאי שימוש.
  • סמנכ״ל המוצר הוא D ומחליט אם להשיק ובאיזה היקף.
  • צוותי הפיתוח, השיווק והתמיכה הם P ומבצעים לפי התוכנית שאושרה.

כך אנשי המכירות אינם מקבלים זכות וטו רק משום שהם קרובים ללקוחות, והיועץ המשפטי אינו מחליט על הכיוון העסקי. כל אחד משפיע במקום שבו הידע או האחריות שלו רלוונטיים.

איך להגדיר RAPID להחלטה אחת

  1. בחרו החלטה שנתקעת או חוזרת שוב לדיון.
  2. נסחו אותה כשאלה ברורה, כולל מועד ותחום ההכרעה.
  3. מנו D אחד.
  4. מנו R שיש לו זמן, ידע ויכולת להגיש המלצה.
  5. הגדירו מי נותן I ובאיזה שלב.
  6. תנו A רק למי שיש סיבה מוצדקת לעצור היבט מסוים.
  7. צרפו את P לפני ההכרעה ובדקו שהביצוע אפשרי.
  8. תעדו את החלוקה לצד ההחלטה, לא במצגת נפרדת שאיש לא יפתח.

מתי RAPID מתאים

המודל שימושי בהחלטות שחוצות מחלקות, חוזרות שוב ושוב או תלויות בכמה בעלי תפקידים. הוא מתאים במיוחד כשלא ברור מי מחליט או כאשר אנשים רבים מצפים להסכים.

אין צורך למפות RAPID לכל החלטה קטנה. אם הסמכות ברורה ואדם אחד יכול להחליט ולבצע, המיפוי רק יוסיף עבודה. המודל גם לא יפתור תרבות שבה אנשים אינם מוכנים לשמוע מחלוקת או לשאת באחריות.

טעויות נפוצות

  • יותר מדי בעלי A. ההחלטה דורשת הסכמה של כולם ולכן אינה מתקדמת.
  • R שמנסה לנחש מה ה־D רוצה. במקום המלצה עצמאית מתקבל מסמך שמאשר את דעת הבכיר.
  • P שאינו שותף לבדיקה. ההחלטה מאושרת ורק אחר כך מתברר שאי אפשר לבצע אותה.
  • D שאינו באמת מוסמך. האדם מקבל תואר של מחליט, אך כל החלטה שלו נפתחת מחדש מעל ראשו.

להעמקה: אחרי שהסמכויות ברורות, אפשר להשתמש ביומן החלטות כדי לתעד מה הוחלט ומתי בוחנים זאת מחדש.

בסדנת קבלת ההחלטות לארגונים ממפים החלטה אמיתית של הצוות ומבהירים מי ממליץ, מי משפיע ומי מחליט.

להמשך קריאה ←