ברנינג מן, אגו והחלטות

‏לפני 10 שנים, קיבלתי את אחת ההחלטות הכי מטומטמות, חכמות ואימפולסיביות בחיי וטסתי לברנינג מן.

בלי לתכנן, להיערך, להתכונן, ובעיקר לבד. מה כבר יכול להיות, אני אדם חברותי. אסתדר. חשבתי שאני טס לאילת בינתחומי, והגעתי לשבוע שטח של רובאית 13 גולני, כאשר כל מה שיכל להשתבש, השתבש, מעמיד אותי מול החלטות ומבחנים.

אני שלא עשיתי קמפינג בחיי, מעביר יום שלם בוולמארט, רק כדי לשכוח את השקית עם האוהל ושק השינה, בשבוע שהטמפרטורות בו נעו בין אפס מעלות בלילה לארבעים מעלות ביום, כולל ארבעה ימים רצופים של סופת חול. ברן שזכה לכינוי הברן שלא סופרים, מרוב שהתנאים בו היו מאתגרים. ואני, באוהל שאנשים נחמדים נתנו לי במתנה. אוהל ציוד בלי יתדות שיכולתי לשהות בו רק בתנוחת עובר מרוב שהוא היה פצפון. לא נורא. גם ככה קפוא בלילה.

ביום הראשון, סידרתי את כל הבגדים בארונית מגירות שקניתי. את זה לא שכחתי, כן. שיהיה לי מסודר ונוח. רק כדי לחזור אחרי כמה שעות, ולגלות שכל השידה מלאה בחול, כאילו מישהו לקח את חפירה והכניס לכל מגירה ומגירה בנדיבות. הסתכלתי מסביב, חשבתי שמישהו מסתבלט עלי. יום ראשון, וכל הבגדים שלי מלאים בחול – גרביים, חולצות, תחתונים, הפיג'מה. יאללה שטויות.

ביום השני, הבנתי שעשיתי אחלה קניות של אוכל, אבל אין לי מטבח. אני באוהל. בוקר, צהריים וערב אכלתי טורטיה עם טונה. במשך שמונה ימים. מאתגר, אבל לא צריך יותר.

ביום השלישי, גיליתי את הפאסיב אגרסיב האמריקאי, כשנגמרו לי מים במסיבה שנמשכה לתוך הבוקר וביקשתי שלוק. 'למה לא נערכת בהתאם', 'למה נגמרו לך המים', 'זה אירוע של הסתמכות עצמית' ועוד ניסיונות לחנך אדם צמא במדבר. אני שכבר בקושי הצלחתי לדבר, עם גרון ניחר מצמא ואבק, מזהה את יהודה לוי ושלומית מלכה. רץ אליהם, מבקש "מים, מים". מצטער שהבהלתי אתכם, ותודה על הבקבוק. עדיין יש לי אותו.

אנחנו ביום הרביעי. אני חותך מהמסיבה, נוסע על האופניים, לבוש רגיל, כי לא ידעתי מה החוקים שאומרים שכל אחד יעשה מה שבא לו, כל עוד הוא עושה ומתלבש כמו כולם. עובר ליד אנשים עם מגפון שמסתלבטים על עוברים ושבים, והם קראו לי הנה ה Unabomber. וואו. אם עד עכשיו הרגשתי לא שייך, אז עכשיו גם נעלבתי. פאק איט. אני חוזר לאוהל. לבית. אבל לא מוצא אותו. עושה סיבוב, ועוד סיבוב. אין אוהל. הסתבר שהקראוון שקשרתי אליו את האוהל כדי שלא יעוף בסופה, החליט לנטוש. גורר אחריו את הבית הזמני בעיר הזמנית. פה כבר בכיתי. היה לי חם, היה לי קר, היה לי מלוכלך, היה לי קשה, הייתי רעב. והרגשתי לבד. איפה יהודה ושלומית כשצריך אותם.

ביום החמישי, האירוע הזה הפשיט אותי לחלוטין ממי שאני. בעלים של משרד פרסום על גג ברוטשילד. מרצה בבינתחומי. מנהל קמפיינים פוליטיים. מוקף חברים. יחסית מוכר, לפחות באזור חניה אחד. והנה אף אחד לא יודע מי אני, מה אני וגם לאף אחד לא אכפת. שיעור מעולה על אגו. על מי אני ומה אני. במהות. באנרגיה.

ביום השישי, נפתח לי. נהניתי מהאבק, אהבתי את הטיול על האופניים, רקדתי במסיבות, הכרתי אחלה אנשים, האכילו והשקו אותי, אירחו אותי למקלחת ושינה במזגן. אמריקה.

ביום השביעי, שוב בכיתי. כי נגמר. כי חוזרים למציאות דיפולט ועוזבים את הבית.

אדם נורמלי היה אומר תודה רבה, שלום ולא להתראות. אדם נורמלי. אני חזרתי שוב. ושוב. ושוב. ושוב. בשנה שאחרי, נסעתי עם חמישה חברים, אחרי שנתיים עם שלושים. ובשנים האחרונות, כבר חלק מקאמפ מסודר.

בברן הקודם, נשארתי בבית. ליוויתי שתי קבוצות של צעירים שורדי נובה בעמותה שהקמתי, ולא היה מצב שאני חותך להם באמצע לפסטיבל. אפילו שאסור לקרוא לברן פסטיבל. זה פסטיבל. מהצעירים האלה למדתי המון. כמה הכל זמני, שזה אחד העקרונות של הברן, וגם שחשוב לסיים דברים, ולהיות שלמים עם החלטות שמקבלים.

אז השנה החלטתי לא לטוס. החלטתי להתמקד ביצירה ולסיים דברים. הצגה, שני ספרים וסדנה בשם להחליט נכון.

סדנה מקורית שמחברת בין תיאוריות ומודלים מעולם הפרסום, מיתוג וקמפיינים פוליטיים, לצד עקרונות מעולם היוגה והרוח – לשיטה הוליסטית שמדברת אל הראש והלב >>> להחליט נכון

זה היה קידום מכירות נעים, נכון? מזמין אתכם להקליק, לקרוא, ולהירשם לסדנה שתעזור לכם להחליט. שמתי בה המון אהבה, כוונה וידע. ממליץ.

ומי שטס, תאכלו אבק גם בשבילי, אין על הסופות חול האלה בעולם. השבוע הכי טוב בשנה, כל שנה. וניפגש בלי נדר בפעם הבאה