לפעמים האסטרטגיה הכי טובה היא לשתוק

מה משותף לדייטים, ראיונות עבודה וקמפיינים פוליטיים?

לפעמים העצה הכי טובה זה לשתוק.

ההיגיון פשוט. אתה כבר יושב ליד השולחן, אין לך מה להוכיח. מכאן והלאה תקשיב. תן לדייט או למראיין לדבר, לספר, לחלוק. אף אחד לא חזר הביתה ואמר איזה נורא, הקשיבו לי כל הפגישה. זה נכון גם בעולם הייעוץ. תן ללקוח לדבר, לספר, להתלונן, וכנראה בסוף הוא גם ימצא לבד את הפתרון, ויחשוב שאתה גאון.

זה נכון גם לפוליטיקאים. נשמע מוזר. יש לנו תמונה בראש שלהם נואמים בכיכרות מול המונים משולהבים. אבל לא כולם ניחנו בכריזמה, ולחלקם אין משהו חדש להגיד. אז לפעמים האסטרטגיה הכי טובה היא לשתוק. לתת ליריבים לדברר את עצמם עד שיישחקו, יעשו טעויות, או יפלטו שטויות שייצרו להם נזק. מי אמר יאיר גולן?

אם אתה בשלטון, תן למעשים לדבר. אם אתה שואף לשם, תן למסתוריות לעבוד בשבילך. זה מאפשר ליותר בוחרים להשליך עליך את הציפיות שלהם. ברגע שדיברת, צמצמת את הקהל.

שתיקה גם מלחיצה את מי שחולק איתך קהל בוחרים. הם מתחילים לירות לכל הכיוונים כדי למשוך תשומת לב, בזמן שאתה נראה ממלכתי ושקול.

נתניהו הבין את זה מזמן. הוא יכול למלא פיו מים מול התקשורת הישראלית, לסרב לעימותים (מאז הפיאסקו מול איציק מרדכי), ואז לתת בליץ ראיונות שלושה ימים לבחירות.

אסטרטגיה מושלמת לבנט שלא מסוגל ומומלצת לאייזנקוט שהוא לא בדיוק חיית תקשורת או נוטף כריזמה. בפוליטיקה שתיקה יכולה להיות שווה זהב. או מנדט