מחלת הספק – מה היה קורה אם…
הבעיה בהחלטות היא שהתוצאה מגיעה אחרי ההחלטה. ברגע שאנחנו כבר יודעים מה קרה, המוח משכתב את הסיפור: “היה ברור”, “ידעתי”, “איך לא ראיתי את זה”. אבל בזמן אמת לא היה לנו את המידע שיש לנו עכשיו.
זו אחת הסיבות שחרטה כל כך משכנעת. היא לוקחת החלטה שהתקבלה בתנאי אי־ודאות ושופטת אותה כאילו התוצאה הייתה ידועה מראש.
תוצאה רעה לא בהכרח אומרת שההחלטה הייתה רעה
אפשר לקבל החלטה טובה ולקבל תוצאה רעה. ואפשר לקבל החלטה גרועה ולצאת ממנה מצוין.
אם בדקתם תחזית מזג אוויר, לקחתם מטרייה ובסוף לא ירד גשם – זו לא בהכרח הייתה החלטה טיפשית. ואם נהגתם במהירות מופרזת ולא קרה כלום – זו לא הופכת את ההחלטה לטובה.
כדי ללמוד באמת צריך להפריד בין שני דברים: איכות תהליך ההחלטה והתוצאה.
הטיית הבדיעבד: אחרי שזה קרה הכול נראה ברור
הטיית הבדיעבד היא הנטייה להרגיש שאירוע היה צפוי יותר אחרי שכבר התרחש. בדיעבד אנחנו זוכרים היטב את הסימנים שתמכו בתוצאה ושוכחים את כל הסימנים שהצביעו לכיוונים אחרים.
בארגון זה נשמע כך: “היה ברור שהמוצר לא יעבוד”, “כולם ידעו שהספק יאחר”, “איך לא ראינו שהמועמד לא מתאים?”.
השאלה הנכונה היא לא מה ברור לנו היום. השאלה היא: מה באמת ידענו בזמן שקיבלנו את ההחלטה?
ומה היה קורה אילו?
המוח אוהב לייצר מציאויות חלופיות. אם הייתי עובר עבודה. אם הייתי קונה את הדירה. אם הייתי נשאר בקשר. אם הייתי קונה ביטקוין. בפסיכולוגיה קוראים לזה counterfactual thinking – חשיבה על מה שהיה יכול לקרות אילו בחרנו אחרת.
לפעמים זה כלי מצוין ללמידה. הבעיה מתחילה כשהתרחיש החלופי מקבל אצלנו מעמד של עובדה.
אנחנו יודעים מה קרה במסלול שבחרנו. אנחנו לא יודעים מה היה קורה במסלול שלא בחרנו. הדירה שפספסנו אולי הייתה עולה בערכה, ואולי היו מתגלות בה בעיות קשות. העבודה שלא לקחנו אולי הייתה הופכת לקריירה נפלאה, ואולי היינו עוזבים אחרי שלושה חודשים.
לכן כדאי לשאול לא “האם הייתי מאושר יותר?”, אלא: איזה מידע מההחלטה ההיא יכול לשפר את ההחלטה הבאה?
ברוני וור וחמש החרטות
ברוני וור עבדה במשך שנים בטיפול פליאטיבי עם אנשים בשבועות האחרונים לחייהם. היא תיארה בבלוג ובהמשך בספר The Top Five Regrets of the Dying חמש תמות שחזרו בשיחותיה עם אנשים גוססים.
חשוב לדייק: זה אינו מחקר מדעי או מדגם מייצג, אלא תיעוד אישי של ניסיונה כמטפלת. ועדיין, הרשימה הפכה למפורסמת משום שהיא נוגעת בשאלות שאנשים רבים מזהים בחיים שלהם:
- לחיות חיים שנאמנים יותר לעצמך ופחות לציפיות של אחרים.
- לא להקדיש לעבודה חלק גדול מדי מהחיים.
- להביע רגשות בצורה פתוחה יותר.
- לשמור על קשרים וחברויות משמעותיות.
- לאפשר לעצמך יותר שמחה ואושר.
לא צריך להפוך את הרשימה לחוק אוניברסלי. אפשר להשתמש בה כשאלון: אם אסתכל על ההחלטה הזאת בעוד עשר שנים, מה יהיה חשוב לי אז?
איך משתמשים בחרטה בלי לתת לה לנהל אותנו?
1. בודקים את ההחלטה לפי המידע שהיה אז
רשמו מה ידעתם בזמן אמת, אילו חלופות היו על השולחן ומה היו ההסתברויות שייחסתם להן. אל תכניסו בדיעבד מידע שלא היה זמין לכם.
2. מפרידים בין טעות לבין מזל רע
אם התהליך היה סביר אבל התוצאה הייתה גרועה, אולי אין צורך לשנות את כל השיטה. אם התוצאה הייתה טובה למרות תהליך רשלני, דווקא שם יש מה לתקן.
3. מחפשים לקח שאפשר לפעול עליו
“הייתי צריך לדעת” הוא לא לקח. “בפעם הבאה אבקש נתוני נטישה לפני הגדלת התקציב” הוא לקח.
4. מתעדים החלטות חשובות
יומן החלטות קצר מונע מאיתנו לשכתב את העבר. כותבים בזמן אמת מה החלטנו, למה, מה אנחנו מצפים שיקרה ומה יגרום לנו לשנות כיוון.
5. משתמשים בעתיד כפרספקטיבה, לא כנבואה
אפשר לשאול איך ההחלטה תיראה בעוד עשר דקות, עשרה חודשים ועשר שנים – שיטת 10-10-10 של סוזי וולש. המטרה אינה לנבא את העתיד אלא להוציא אותנו מהלחץ של הרגע.
חרטה יכולה להיות שימושית
המטרה אינה למחוק חרטה. לפעמים חרטה מצביעה בדיוק על משהו שחשוב לנו: קשר שהזנחנו, גבול שלא שמנו, הזדמנות שלא העזנו לבדוק.
ההבדל הוא בין חרטה שמייצרת פעולה לבין חרטה שמייצרת לולאה. הראשונה אומרת: “למדתי משהו, מה אעשה אחרת?”. השנייה אומרת: “למה עשיתי את זה?” שוב ושוב בלי לייצר מידע חדש.
משפט אחד לקחת מכאן
אל תשפטו החלטה ישנה רק לפי מה שקרה אחריה. נסו לשפוט אותה לפי מה שידעתם כשקיבלתם אותה – ואז שאלו מה אתם יודעים היום שיעזור בהחלטה הבאה.
אנטון צ'כוב כתב במכתב לאלכסיי סובורין שצריך להיות אל כדי להבחין בין הצלחה לכישלון בלי לטעות. זו תזכורת טובה לכך שתוצאה אינה תמיד פסק דין על איכות ההחלטה.
מקורות להעמקה
- Baruch Fischhoff – Hindsight ≠ Foresight
- Bronnie Ware – Regrets of the Dying
- Anton Chekhov – Letter to A. S. Suvorin
מאמרים נוספים על קבלת החלטות
ליישום הכלים בעבודה ובחיים: סדנת קבלת החלטות “להחליט נכון”.